בחברה תקינה, הרוב המוחלט של בני האדם מקיים יחסים חברתיים באמצעות שיתוף פעולה. בני האדם מתקשרים ביניהם בצורות שונות, על מנת להגיב בהתנהגותם ובמחשבותיהם למצבם של שאר בני האדם. תלות ההדדית ויחסי גומלין (מזין-מוזן) שמשפיעים זה על זה באופן ישיר. האדם מספק צרכים לאנשים אחרים בחברה בכך שהוא לוקח חלק במבנים ובמוסדות חברתיים ומאידך, מתאפשרת לאדם הישרדותו האישית, יצירת זהות וסיפוק צרכיו השונים. צרכים ראשוניים כמו : מזון, מים, מחסה, מין, וצרכים מורכבים יותר כמו : הצורך בחברת האדם, הצורך בחיבור רגשי, הצורך בהכרה חברתית, הצורך בפיתוח האינטליגנציה, רפואה ומידע, כלכלה, תעשייה, אמנות, ממשל, משפט, שפה, השכלה, דת והצורך בהגשמה עצמית. על פי תורת האבולוציה, לאדם צורך אבולוציוני בהמשך קיום הגנים שלו ובקידום הישרדותה של החברה שסביבו מפני שהיא מכילה באופן חלקי את המטען הגנטי שלו עצמו.
על פי מה פועלת חברה - התנהגות חברתית, בעקרה נלמדת באמצעות תהליך של חינוך. המשפחה היא הראשונה שמעבירה לאדם את עמדתה ויחסה החברתית דרך ערכיה, עמדותיה, דעותיה, מטרותיה וכללי פעולה. כך גם מורים, מדריכים, חברים, תנועות נוער וכלי תקשורת, שבונים אורח התנהגותי מתאים ומסתגל אשר ברבות הימים, נהפך ליסודות המוטמעים בדימויו העצמי של הילד והבוגר. מערכת חברתית המבוססת על התנהגות נלמדת, מעצם טבעה, טמונה בה גם האפשרות לסטייה חברתית. רוב בני האדם מתנהגים באופן נורמטיבי, התואם את ציפיות החברה ומתאמים לנורמות המוסכמות, אם מפורשות או אם מרומזות. הליכה בתלם, הסתגלות, שינוי בהתנהגות.
מערכת אכיפה פותחה כדי לפקח אחר ההתנהגויות המתקיימות בחברה ופועלות נגד גורמים פנימיים וחיצוניים העלולים לערער אותה ולפגוע בפעולתה התקינה. האכיפה יוצרת יציבות חברתית, מונעת אי ודאות, אובדן סטאטוס, מניעת סוגי סטיות ומניעת סבל, הכרוך בתהליך של שינוי. משמע, כל התנהגות שאינה נענית לחוקיה ולתכתיביה של חברה שהגדירה את עצמה, ושגוררת בעקבותיה הפרת נורמות חברתיות, הינה סטייה. חברי הקבוצה אוכפים את החוקים הנורמטיביים והפורמליים ונוקטים בסנקציות חברתיות כלפי הסוטה, לפי חומרת הסטייה. מלחץ מרומז (תגמולים שליליים), ועד ללחץ מפורש שיכול להיות ענישה או איום. לחברה יש מעמד מרכזי ביותר בעיצוב פעולותיהם של קבוצות ויחידים בעזרת הטלת מגבלות, חובת המשמעת ודרישה לוויתורים. החברה ממיינת את חוקיה, ערכיה והנורמות השונות עלפי מדרג של סדר חשיבותם.
לאדם יש רצון וצורך להיות להשתייך לקבוצה מלוכדת כדי לזכות באהדתה. אימוץ תפיסה צרה משותפת של "יישור קו". הוא פועל מתוך כוחו של הרגל, פחד מפני סנקציות הענשה, מתוך תחושת הצדק המתבטאת בקיומם המכבד של הכללים ומתוך הצורך להיות אהוד ומקובל. הקבוצה מעניקה תגמולים והטבות לחברים נאמנים. דבר שמגבש ומחזק את לכידותה.
המחיר שמשלם אדם בחברה, מפאת כוחה בהפעלת לחץ ואכיפת הכללים החברתיים המקובלים, הינו איבוד יחידותו וייחודיותו או את קיומו האוטונומי מתוך כניעה ללחץ קבוצתי. הוא מתאים את עצמו ע"י שינוי את התנהגותו, דעותיו ואמנותו. ייתכן ובנסיבות אחרות, היה פועל בצורה שונה ממה שהיה פועל אלמלא לחץ זה. באופן מפורש או בלתי מפורש, ההזדנבות אחרי אחרים מעמידה אותו כחלש אופי. הכפייה החברתית, מהווה כלי שיטור חברתי הפועלת על פי מונחים של "נכון ו"לא נכון", צווי "עשה" ו"אל תעשה" חברתיים, בכדי לכפות בצורה קיצונית, פולשנית ומשפילה, כדי שהפרט יאמץ את השקפת החברה והנורמות המקובלות. אפשר לכנות את התהליך גם במושג 'התקרנפות' : היסחפות אחרי האידאולוגיה השלטת ואובדן חוש הביקורת והדעה האישית. במחזה "קרנפים" שפורסם ב-1958, מאת יונסקו (סופר רומני-צרפתי, היה אחד מהמחזאים העיקריים של תיאטרון האבסורד, 1909-1994), מתאר יונסקו איך ידידיו הופכים לקרנפים בזה אחר זה, עד שהוא ניצב לבדו ללא-שינוי מול מגפת הקונפורמיזם. במחזה, מבטא יונסקו יותר מכל את אימתו מקונפורמיזם אידאולוגי, בהשראת עליית התנועה הפשיסטית משמר הברזל ברומניה בשנות השלושים של המאה ה-20. ניתן להבין את המסר במחזה, שגם אנשים כבעלי חיים, הולכים בעדר, נראים אותו דבר, מתנהגים אותו דבר, מנהלים את אותו אורך חיים ומשרתים את המנהיג הסמכותי שקובע את רוב כללי החברה. בכך הייחוד שהפרט שואף לייחס לעצמו נעלם, כיוון שקשה מאוד להתנגד לכללים שהחברה מכתיבה. חברת אנשים מייצרת כוח השפעה אדיר על היחיד בדרכיה המגוונות. השפעה חברתית המופעלת מכוח חוקים, ציפיות ונורמות חברתיות, משנה את החשיבה וההתנהגות של הפרט המאבד את הזהות שלו, המודעות העצמית, יוצר תהליך קבלת החלטות לקוי, מדכא את הסתייגויותיו לטובת הקונצנזוס הקבוצתי, גם כאשר ברור לו שהשיפוט של הרוב אינו נכונים, וכל זאת נועד בכדי שיוכל להתמזג לתוך הקבוצה.
ומי שלא מוצא את מקומו בחברה - אנשי השוליים. יוצאי הדופן אינם ביחד, אלא כל אחד הוא לחוד, כל אחד הוא בודד, הוא האחר, הזר, השונה, אם בשל רעיונות, מחשבותיו, דבריו ודרכי התנהגותו השונים. ככל שהאדם רגיש יותר, מודע יותר ועמוק יותר כן יתקשה יותר ליישר קו עם הקונצנזוס החברתי. החריג או היוצא דופן, נראה כמאיים על הסדר הקיים, כי הוא מערער על הכללים והשגרה שהחברה חיה על פיהם. מקורה של תגובת החרדה כלפי הזר נובעת מתוך חשש להרס פוטנציאלי של הביטחון, הנינוחות והשלווה שהם תמצית ההוויה החברתית - אנושית. לכן, החברה איננה אוהבת חריגים מכל סוג שהוא. אדם שלא משתייך למסגרת כלשהיא, הינו בר-התייחסות. הוא זוכה ליחס מתנכר, כאל זר, כיוון שלאחרים אין תווית המעניקה להם אפשרויות התייחסות אליו. לחברה יש צורך בחריגים כדי שישמשו עבורם 'שעיר לעזאזל', מישהו שאפשר להשליך עליו את הרוע של החברה, מתוך מגמתם של אנשי המרכז לחוש צודקים, צדקניים ונאורים – בעיני עצמם. החריג, הזר והשונה נתפס כמאיים על הפרט, כי הוא מייצג את 'האני' הפנימי שלו, היצרים, הסטיות והמאוויים האסורים. לכן צריך להדחיקו. החריג ויוצא הדופן, מייצג את זעקת השונות הפנימית, אותה זהות אינדיבידואלית ייחודית נכחדת, שלא ניתן לחלוק אותה עם איש מבחוץ ושעל כן נדרש האדם להסתירה באמצעות התנהגות מותאמת, להיות כמו כולם. חריגים הם אלה שיכולים להביא את הישועה לחברה, כי הם שומרים עדיין על הרוח הייחודית שלהם לעומת חברה שמרנית, קפואה, בלתי יצירתית שבין נכסיה נמנה השיממון, הריקנות. זאת כמובן בתנאי שהצליחו לשמור על שפיות ועל איזון נפשי, בחברה שמדכאת את הרוח האנושית בשם הלכידות הקבוצתית, שם בחוץ, בשולי החברה. חריגים יכולים להיות בין אנשים שממציאים רעיונות ונמצאים באופן מתמיד במצב רוח של מוטיבציה והתלהבות. הם נוטים להיות בעלי שאיפה עמוקה להתמודד מדי יום עם אתגרי צמיחה ולהנהיג חדשנות בכל תחומי פעילות. קשה להם להיכנס לתוך שבלונות וסכמות מקובלות המקדשות ביורוקרטיה ושמרנות. ג'יין אוסטן (1775 - 1817), סופרת אנגליה, נחשבת למי שהביאה את הרומן האנגלי לכלל בשלות ספרותית, מהווה דוגמא לדמות חריגה שפרצה את המוסכמות החברתיות באותה תקופה שלא ראו בעין יפה את העיסוק הספרותי כראוי לאשה. לכן, היא פרסמה את כל יצירותיה בעילום שם. כתיבתה של אוסטן זכתה להערכה ולהכרה ספרותית עוד בימי חייה. כמה מספריה אף הודפסו בשתי מהדורות, עדות לביקוש שהיה להם בקרב הקוראים. בעוד שבתקופת חייה נחשבה אוסטן לעוף מוזר וחריג בנוף האצולה האנגלית, הרי שבימינו היא נתפסת כאישה פורצת דרך, אשר העזה לשבור מוסכמות חברתיות, הן בסירובה להיכנס למוסד הנישואין והן בכתיבתה אשר נתנה ביטוי לקול הנשי שהיה עד אז דומם.
לסיכום : להיות חלק מחברה, מאפשר לאדם לשרוד. המחיר שעל האדם לשלם עלול להיות לפעמים גבוה מדי, בפרט כשהוא בא על חשבון ביטול הייחודיות והנאמנות שלו, לטובת הכלל. דרך זו מרחיקה ממנו את ההגשמה העצמית, מצמצמת את החלומות והשאיפות שלו. האנשים שנמצאים בשוליים של החברה, החריגים, הם אנשים בודדים שגורמים לחברה להיות חרדה כיוון שהם מערערים על הביטחון, השלווה והנינוחות שהחברה נוסכת. ישנם חריגים שהם אכן מסוכנים לחברה ועל כן יש לבודדם מפאת התנהגותם, אך ישנם חריגים בחברה המוגדרים כך בשל חוסר רצונם להיבלע בבית חרושת היוצר דפוסי התנהגות אחידים. בשל תעוזתם ואומץ לבם, הם מממשים את הפוטנציאל שלהם ופורצים את גבולות המוכר. ממנפים את היצירה, החשיבה, והעשייה של החברה כולה. החברה יוזמת תהליכי אכיפה שנועדו להבטיח את המשך קיומה, למנוע חוסר נאמנות ולדרוש מחבריה חובת קיום של ציות לכללים.
